הנבטים בנגב - רקע היסטורי

מי היו הנבטים? קל יותר להגדיר מי הם לא היו, הם לבטח לא היו ישות אתנית, אומה, או מדינה על פי התפיסה של המאה הי''ט. הנבטים הגדירו את עצמם על-פי שייכות שבטית ומשפחתית.
הייתה להם תחושה עזה של חופש אישי והם ראו את עצמם חברה של ערבים חופשיים שמלכם הוא ראשון בין שווים. מלך הנבטים שלט בעיר פטרה בדומה לשליט הלניסטי, אך בה בעת הוא נשאר השייח' של השבט. ואכן רוב האנשים שחיו בממלכתו לא היו נבטים. לעומת זאת, כתובות נבטיות נתגלו בשטחים שמעולם לא היו חלק מן הממלכה, ותוארכו לפרק זמן שבו כבר לא הייתה קיימת.
סופרים קדומים לא הבינו כחלק - או במלוא - את השכוב הפוליטי, החברתי והכלכלי של החברה הנבטית. הידיעות הראשונות על הנבטים בהיסטוריוגרפיה מצויות בחיבורו של ההיסטוריון היווני דיודורוס מסיציליה, שחי במאה הא' לפסה''נ. דבריו על הנבטים מסתמכים על חיבוריהם של סופרים שקדמו לו ובייחוד על חיבורו של הירונימוס מקרדיה. דיודורוס מספר: ''ארץ זו, ערביה, שוכנת בין סוריה לבין מצרים והיא מחולקת בין עמים רבים בעלי מאפיינים שונים. החבלים המזרחיים של ארץ זו מיושבים עתה ערבים הנושאים את השם נבטים. הם שוכנים בחבל ארץ שחלקו מדבר וחלקו חסר מים. אף כי חלק קטן ממנו פורה'' (הספרייה ההיסטורית. ב',48 , ו-2). על אורחות חייהם מסופר אצל דיודורוס: ''הם אוהבי חירותם בצורה יוצאת דופן''(שם, יט, 94, 1). ''ולפיכך, שומרים הנבטים, שקשה לגבור עליהם כמלחמה, את חירותם. זאת ועוד, הם מעולם לא הסכימו לקבל עליהם את עולו של שליט מארץ אחרת וכך הם ממשיכים לשמור על חירותם. לכן לא עלה בידי האשורים הקדמונים ואף לא בידי המלכים של המדים והפרסים לשעבד אותם'' (שם, ב, 48, 4).
במהלך תקופה זו, הנבטים שומרים בקנאות על אורחות חיים של נוודים, מתוך אמונה שכך יישארו חופשים ולא ישעבדו לעמים חזקים מהם על פי הירונימוס מקרדיה שהצטרף למסע המלחה של אנטיגונוס בעל העין האחת, אחד מיורשי אלכסנדר מוקדון, מתארים הנבטים בתקופה זו כך: " הם חיים באוויר הפתוח ומולדתם היא המדבר שאין בו נהרות והמעיינות העשויים לספק מים לצבאות עוינים הם מעטים. מנהג בידם לא לזרוע זרע, לא לשתול עץ פרי, אין בהם השותים יין ואף לא יבנו בית. ואם ימצא אחד מהם העושה כדברים האלה, אחת דתו למות" (שם, י"ט, 65, 7).
עיסוקיהם הכלכלים של הנבטים מתארים אצל דיודורוס כך: "יש מהם המגדלים גמלים והאחרים מגדלים כבשים, שאותם הם רועים במדבר. יש שבטים ערביים רבים במדבר, אבל הנבטים עולים על כולם בעושרם, אף שאין מספרם עולה על עשרת אלפים נפש; מפני שרבים מהם רגילים להוליך אל חוף הים לבונה ומור וכן את התבלינים יקרי הערך, שאותם הם מבאים בשיירות מהארץ המכונה ערב המבורכת" (שם יט', 94, 4-5).
בהתחשב בהשפעה הרבה של הכלכלה הנבטית ותרבותה, המידע ההיסטורי מן המאות הג' והב' לפסה"נ הוא זעום, וידוע רק שהמלך הנבטי הראשון היה חרתת הראשון, המוזכר בספר מכבים ב' (ה: 8-10), בזיקה לשנת 169 לפסה"נ, והוא מזוהה עם חרתת הנזכר בכתובות מחלוצה בנגב.
משנת 120/110 לסה"נ בערך עד שנת 106 לסה"נ, שנת הקמתה של הפרובינקיה ערביה, מוכרים ברצף שמותיהם ושנות שלטונם של מלכי הנבטים.
שינויים טריטוריאליים ומינהלים אירועו באזור בשלהי המאה הג' לסה"נ, בימי הקיסר דיוקליטאנוס ושוב בתקופה הביזנטית. דרום עבר הירדן, כולל פטרה, נגב וסיני נכללו בפרובינקה פלסטינה טרטיה (השלישית).
במאה הה' התפשטה הנצרות וכנסיות רבות הוקמו. ואולם על בסיס שמות נבטים המתועדים בכתובות ופפירוסים שנמצאו בנגב, נראה כי האוכלוסייה האוטוכתונית לא השתנתה בתקופה הביזנטית ביישובי הנגב.

דרכי המסחר

שריפת קטורת הפכה באלף הראשון לפסה"נ לחלק מחיי היום יום באגן הים התיכון. דרישה הצרכנים ללבונה, ששימשה לטקסים ולפעולות רפואיות, גדלה במהירות והמחירים הרקיעו שחקים. השרף ריחני נשאב מעצי Boswellia carterii, , אשר גדלו בדרום ערב (דפור וחצר מוות) ובסומליה.
משם הוסע השרף באוניות לנמל קנה ולאחר מכן בשיירות גמלים, בין השאר דרך הנגב, צפונה ומערבה לחוף הים התיכון ומעבר לו. בזמן הנבטים שימש המרכז המנהלי בפטרה כמקום לטעינה חוזרת, וממנה חצתה דרך אחת את הנגב לנמל עזה, ונתיב אחר הוביל דרך דמשק למסופוטמיה במזרח ולפניקיה במערב. עזה הפכה לעיר משגשגת, וכבר במאה הג' לפסה"נ ציין הפקיד המצרי זנון שביקר בה, שהוא פגש את הקצין שהיה ממונה על סחר השמים.
הלבונה הייתה המצרך העיקרי, אבל חומרי ניחוח ותבלינים אחרים נסחרו אף הם. באפרסמון הערבי השתמשו כעיקר בהכנות לריפוי וכתוספת לקטורת; מור היה מרכיב בבשמים במוצרי קוסמטיקה ובתרופות וחיוני לחניטה, ולודן שימש לבשמים.
רבה הייתה הדרישה לתבלינים מהמזרח הרחוק, כגון פלפל. קינמון, קידה, קרדמון וזנגביל. אינדיגו, הצבע הכחול הכהה, הופק מצמחים מסוג ה- Indigofera, וכיוון שצבע זה נמצא על אריגים באתרים נבטיים נראה שהנבטים ייבאו אותו. מצרכים אלה הובאו באניות מהודו והמזרח הרחוק לנמלי דרום ערב ונשלחו ביבשה על-ידי הנבטים, אשר שימשו מתווכים, לחופי הים התיכון.
קרן אפריקה, ממפרץ עדן ומיצר באב אל מנדב היו בשלטון ממלכת שבא, אחת מארבע המדינות של ערביה, אשר הופיעו במאה הח' לפסה''נ לאורך דרך המסחר מצפון לדרום, שעברה במקביל לים האדום לאורך 2000 ק ''מ. זו הייתה הדרך העיקרית בשם "דרך הבשמים הנבטית" אף שהיותה רק חלק מערכת דרכים נרחבת שחיברה את המזרח לים התיכון.
מקנה - דרך ואדי חצרמוות ושבווה, בירת ממלכת שבא - היה אפשר לחצות את חצי האי ערב ולהגיע לנמל גרהה שבמפרץ הפרסי.
בתקופה הפרסית השתלטו הנבטים על חלקו הצפוני של מדבר ערב, על הנגב, על חצי האי סיני.
סוחרים נבטים נעו מערבה לאיים האגיים (דלוס, קוס), הגיעו למפרץ נאפולי ויסדו קשרי מסחר עם הרומאים.
ההיסטוריון סטארבו (63 לפסה"נ - 19 לסה"נ) ביקר במצרים בעת שאוגוסטוס שלח משלחת בפיקודו של המושל אליוס גאלוס ממצרים לערב ולאתיופיה (24 לסה"נ). מטרת המשלחת הרומית הייתה ליטול בכוח חלק מהרווחים הגדולים של המסחר, שמהם נהנו הנבטים. המשלחת נכשלה והצבא הרומי סבל אבדות רבות ומספר לא ידוע של חיילים אבד במדבר של דרום ערב. הרומאים ראו את הנבטים אחראיים והאשימו אותם בהתנהגות בוגדנית. אף על פי כן, בישר האירוע שינוי בדרך הבשמים לכיוון מצרים, כפי שמדווח סטארבו, המזכיר את התוואי העתיק דרך פטרה ואת התוואי החדש דרך חוף הים האדום לנילוס: "עכשיו המטענים של חומרי הניחוח מועברים מלוקי קומי לפטרה ומשם לרינוקולורה (עזה) הנמצאת בפניקיה ליד מצרים, ומשם לעמים אחרים, אך בעת הזו רובם נשלחים דרך הנילוס לאלכסנדריה והם מועברים בדרך היבשה מערב ומהודו במצרי הורמוס" (סטראבו, גיאוגרפיה ט"ז, 4, 24). באותה עת הבין יורד הים היווני היפאלוס את מחזור רוחות המונסון, וכך התאפשר להפליג ממצרים דרך הים האדום לדרום ערב והודו ובחזרה. אלה היו הנסיבות שאפשרו לרומאים להשתלט על התובלה והמסחר ולדחק את רגלי הנבטים. שינוי תוואי המסחר גרם לבסוף לירידה בפריחה הכלכלית של הנבטים, וסלל את הדרך לסיפוחה של ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית ולכינון הפרובינקיה ערביה בשנת 106 לסה"נ.